גביש צורן

בתמונה יש שתי חתיכות כסופות עם משטח מקומט ומבריק, כאילו מישהו עטף אבן בנייר כסף ושכח לפתוח. זה צורן, או בשמו הלועזי המוכר יותר, סיליקון. וכדאי להגיד את זה כבר בהתחלה: זה לא מינרל שנכרה מהאדמה. לפי ויקיפדיה, צורן כמעט לעולם לא מופיע בטבע בצורה טהורה. את החתיכות האלה בני אדם ייצרו.

וזה מצחיק, כי צורן נמצא בכל מקום. לפי ויקיפדיה, הוא היסוד השני הנפוץ ביותר בקרום כדור הארץ, כ־28 אחוז ממסתו, אחרי החמצן. יותר מ־90 אחוז מהקרום בנוי ממינרלים סיליקטיים. הקוורץ, האחלמה, הישפה, אבן הירח והטורמלין שבאתר הזה מכילים כולם צורן. רק שבטבע הוא תמיד קשור לחמצן. כדי לקבל אותו לבד, צריך לעבוד קשה.

איך עושים את זה? לפי ויקיפדיה, מחממים קוורץ או חול עם פחם בכבשן קשת חשמלית, ומקבלים צורן בטוהר של 96 עד 99 אחוז. לתעשיית האלקטרוניקה והשבבים זה עדיין לא מספיק, אז מטהרים אותו עוד. בשיטה הנפוצה, "תהליך סימנס", מקבלים מוטות של פוליסיליקון שנשברים לגושים. לפי ויקיפדיה, פוליסיליקון בנוי מהרבה גבישים קטנים, וזה נותן לו מראה של "פתיתי מתכת". המשטח המקומט שבתמונה נראה בדיוק כך, אבל לא בדקנו מאיזה תהליך בדיוק הגיעו האבנים שלנו.

גם לשם יש סיפור. לפי ויקיפדיה, ב־1808 הציע הכימאי האנגלי האמפרי דייווי את השם silicium, מהמילה הלטינית silex, צור. ב־1817 שינה אותו הכימאי הסקוטי תומאס תומסון ל־silicon, כי חשב שזה לא מתכת. והשם העברי, צורן, בא בדיוק מאותו מקום: מאבן הצור. ואגב, הצורן הוא לא הסיליקון של תבניות האפייה ושל האיטום. לזה קוראים באנגלית silicone, וזו משפחה של חומרים שעשויים על בסיס צורן.

ומה עושים עם צורן חוץ מלהניח אותו על מדף? לפי ויקיפדיה, בזכותו תקופתנו מכונה "עידן הסיליקון": הוא הבסיס לטרנזיסטורים, לשבבים ולתאים סולאריים. לפי ויקיפדיה העברית, הוא נתן את השם לעמק הסיליקון בקליפורניה, ולפי ויקיפדיה האנגלית, גם לסיליקון ואדי בישראל. אז יכול להיות שהמכשיר שאתם קוראים ממנו את הדף הזה בנוי בעצם מאותו חומר כמו האבן שבתמונה.